<h1>כל בו סימן קמ"ה</h1>
<h2>דף ז.</h2>
אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר לבער חמץ והלכתא על ביעור. ובגמרא אמרינן בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור חמץ מר סבר לשעבר משמע ומר סבר להבא נמי משמע ולא נחלקו אלא בעל. (ומאי) [ואמאי] פסקי' והלכת' על ביעור חמץ. ויש לומר דה"ק והלכתא על ביעור וכל שכן לבער. ויש אומרי' דמשום הכי אמר והלכתא על ביעור לפי שמברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם או לאו ולפיכך מברך בעל להורות שהוא תלמיד חכם ויודע שיכול אדם לברך בעל. מכל מקו' צריכי' אנו לדעת למה התקינו מקצת ברכות בעל ומקצת ברכו' בלמד. וי"א שכל מצוה שאי אפשר לעשות' על ידי שליח והיא להבא כגון ציצית ומקצת הברכו' בלמד. וכל מצוה שאפשר לעשות' ע"י שליח כשחיטה וביעור מברך בעל. והרי ספירת העומר שמברכין בעל י"ל דמפני שרוב הפעמים ש"צ מברך והאחרים שומעין ויוצאין ידי חובתן תקנוה בעל כמו המצות שנעשית על ידי שליח. וכסוי הדם שאי אפשר לעשותו על ידי שליח ומברכין בעל יש לומר דכסוי גמר מצוה היא ואפילו לאחר הכסוי יכול לברך כיון שברך מקודם על השחיטה וכיון שהברכה היא לשעבר לא תקנוה בלמד. ונטילת ידים נמי מברכין בעל ואף על פי שאי אפשר לעשותה על ידי שליח מפני שרוב הפעמי' אין ידיו נקיות וצריך ליטול ידיו תחלה ולברך אחר כן והוה ליה לשעבר. מ"מ אומר ר' יצחק הזקן ז"ל שצריך לברך קודם נגוב ידים כדי שיהא גומר עשייתו. ובנטילת לולב שמברך בעל אף על פי שאי אפשר לעשות על ידי שליח שאני לולב מדאגבהיה נפק ביה לפיכך מברכין בעל. וא"ת היאך מברך אחר עשיית המצוה י"ל כיון שעדיין יש לו לנענע עובר לעשיתו הוא דשירי מצוה מעכבי' את הפורענות. ויש אומרים כי כשנוטל צריך ליטלו שלא כדרכו ואינו דהא אמרינן מדאגבהיה נפק ביה ש"מ שכדרכו הוא נוטלו. ואם תאמר והרי טבילה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל יש לומר כיון דאיכא טבילת גר שהיא לשעבר שמברך אחר הטבילה דאכתי גברא לא חזי תקנו בכל הטבילות גם כן בעל כדי שיהא לכלן נוסח אחד. ואותן שמברכין בתפילין על מצות תפילין טועין הן אלא שצריך לברך במצות תפילין. וכן אין ראוי לברך בלילי פסחים על אכילת מצה ולא על אכילת מרור אלא לאכול מצה ולאכל מרור ואפילו במי שמברך בבתי אחרי' להוציאן ואינו אוכל מברך בלמד דכיון דעל ידי מה שהוא מברך להוציאם אוכלין כאלו אוכל הוא עצמו דיינינן ליה. וא"ת והרי להדליק נר של חנוכ' להדליק נר של שבת וכן להפריש תרומ' ומעשרו' שאנו מברכי' בלמד ונעשית על יד שליח. וי"ל דהני כיון שהן מצות שאין טורח בעשיתן ודרך בני אדם לעשותן על ידי עצמו תקנו אותן בלמד כמו המצוות הנעשות על ידי עצמו אבל בדיקת חמץ יש בה טורח ואדם מצוה לשלוחו לבדקו ולכך תקנו בעל. ומיהו אם מצוה לשליח להדליק או להפריש מברך בעל כיון שנעשה על ידי שליח. ובשופר מברכין לשמוע קול שופר שכיון שמברכין על השמיעה אי אפשר לשמוע על ידי אחר ואלו היינו מברכין על התקיעה היתה הברכה לבטלה ולפיכך במגילה תקנו על מקרא מגלה לפי שאפשר לו לקרותה על ידי אחר. ואם תאמר הרי הלל שיוצא בו ע"י אחר ומברכין בלמד יש לומר שאני הלל שהרי הוא צריך לענות ראשי פרקי' ולכך תקנוה בלמד. ואכתי איכא למידק בברכ' להכניסו בבריתו של אברה' אבינו שהיא בלמד והיא לשעבר שאח' שנעשית המילה מברך אותה אבי הבן שאין אומר שמברך אותה קודם דהא אמרינן התם [שבת קל"ז ע"ב] העומדי' שם אומרי' כשם שהכנסתו בברית כך תכניסהו לתורה דמשמע שכבר הכניסו. ועוד שרוב הפעמים אין האב מוהל ונמצאת עשיית המצוה תלויה בדעת המוהל ושמא יתחרט ולא ירצה למול וא"כ היאך יברך תחילה אלא ודאי אחר המילה מברך אותה וא"כ כיון שנעשי' המילה היאך מברך בלמד. ותירץ רבי' יצחק הזקן שעיקר ברכה זו להודיע שלא היתה המילה לכונת מראה העין בלבד אלא לכונת מצוה ודבוקה היא עם הברכה שברכו על המילה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
<h2>דף ז:</h2>
יש ברכות שמברכין על ויש ברכות שאין מברכין על. וכלל הדבר פי' הר"מ ז"ל עשה מצוה לעצמו כגון שלבש תפילי' מברך להניח נתעטף בציצי' מברך להתעטף מל את בנו מברך למול. מל את בן חבירו מברך על המילה קבע מזוזה לעצמו מברך לקבוע. קבע מזוזה לאחר מברך על קביעות מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה. וכן ערוב על מצות ערוב מפני שהוא לאחרים. נטל הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו מכל מקום אם מברך קודם שיטול מברך ליטול כמו לישב בסוכ'. אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ודבר הרשות הן אפי' שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים. וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין בדק לעצמו בין בדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות ביעור.
ואבי הבן כשמברך להכניסו אין מברך אלא לאחר מילה ואף על פי שאמרו חז"ל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן מילה שאני דחיישינן שמא תתקלקל המילה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.
כל מצות עשה מברך עליהן קודם לעשייתן וכן כל מצוה מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה כגון מקרא מגילה והדלקת הנר בשבת ובחנוכה בין מצוה שאינה חובה כגון ערוב ונטילת ידים מברך עליהן קודם לעשיתן אקב"ו לעשות. והיכן צונו מלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וכתיב לא תסור מן הדבר אשר יאמרו לך תעשה. חוץ מטבילה שאינה אלא לאחריה מפני טבילת גר שאינו יכול לומר וצונו עד לאחר מילה וטבילה לכך תקנו שלכל טבילות לא יברכו אלא לאחרי כן. וכן בנטילת ידים שמברך אחריה מפני נטילת בית הכסא שאינו נקי לברך לפני' לכך תקנו על כל הנטילות לברך אחרי כן.
<h2>דף ט:</h2>
דין אסור הניכר ואפילו רוב היתר הניכר ולקח מאח' מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור מן התורה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואם נמצאת חתיכה אח' בארץ או לקח' גוי שלא בפנינו או עכבר מותר דכל דפריש מרובא פריש. וליכא (למימרא) [למיגזר] שמא יקח מן הקבוע כיון שקבוע ניכר וידוע האסור היכן הוא דלא מחזיקים גברי ברשיעי ליקח מן האסור בודאי בלאו הכי יכול לקנות נבילה מן השוק. אבל בדבר המעורב יחד אסור והיתר לא שייך למימר כל קבוע כמחצה ובטלה שפיר. [ואם דבר שבמנין הוא או ראויה להתכבד דלא בטיל אפי' מעורב באלף ואסור הכל מדרבנן אם] פרש אחד מהן אותו אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דשרי מדאורייתא בטל ואינו אסור אלא מדרבנן אי שרינן (למיקל) [למשקל בפירש] אתי (למיקל) [למשקל] בקבוע. דין (עוף שברח) [זאב שדרס] (בין) [בהמה] אחת בין הרבה [בהמות] שייך בדין זה ואין להתירו מטעם תערובת אפילו לאחר שפרשו זה מזה. [ורבי יעקב היה מתיר לאחר שפירשו זה מזה] מטעם דכל דפריש מרובא פריש. ואולי ההיא דפסיק בפרק התערובות שמא הוה מוקים לה בקדשים. ואין להתיר הבהמות מטעם ספק דרס בשן ומותר. ואפילו דרס ביד שמא אין זאת דבסוף הלכות אסור והתר פי' דבר שיש ספקא דאורייתא לחומרא והוא דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל כמו ביצה ספק טריפה דלא בטלה באלף דהא אמרינן [ביצה ג' ע"ב] נתערבה באלף כולן אסורות אפילו אספקא דלא כר"ת ז"ל.
<h2>דף ל.</h2>
עוד השיב במה שאמרו בחמץ בפסח אוסר בכל שהוא ה"מ באכילה אבל בהנאה אינו אוסר אלא אם כן דבר חשוב כככרות של בעל הבית. ומשום הכי לא תנא ככרות של נחתו' בהדי הנך דעבודה זרה משום דהתם לא קתני אלא אסור תערובת בהנאה וכבר האריך שם בזה. וכן דעת הר"מ ז"ל.
גרעינה של חטים שנמצאת בתרנגולת בפסח אם בעוד שהיו רוחצין התרנגולת נמצא הגרעינה במים משליכה ומותר. ואם בתוך התרנגולת נמצאת בעוד שהיו מולחין אותה קולף המקום שנמצאת בו דקיימא לן מליח הרי הוא כרותח דצלי ושערו חכמים ז"ל דלעולם אין צלי בולע יותר מכדי קליפה כל זמן שאין לשם שומן שיהא מפעפע ואם כן קולף מקום החטה והתרנגולת מותרת. ואם נתבשלה התרנגולת ונמצא גרעינה של חטים בקדירה אסורה התרנגולת דקיימא לן חמץ בפסח במשהו אבל יכול למוכרה לעכו"ם כיון שאינו חמץ בעין ויכול להשהות' לאחר הפסח ולאוכלה מזה הטעם. שמעתי ששאור של עכו"ם ששלחוהו דורון לישראל ביום טוב אחרון של פסח בשהייה אחר הפסח מותר לערב בו עיסה דכי קניס רבי שמעון בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה ה"מ בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס.
וחטה שנמצאת בעופות ערב הפסח והן מלוחין או צלויין ישליך החטה והכל כשר כיון שנתבטל טעם חמץ בס' קודם הפסח אינו חוזר ונעור [לאסור] במשהו כשיבא הפסח (דדינו) [דאינו] במשהו עד (שיהא בכרת) [שיבא זמנו] שזהו בפסח. וראיה לדבר מדתנן [כלאים פ"ט מ"א] גבי צמר גמלים וצמר רחילים שטרפן אם שם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם. וכן בעור אווז שנפשט ונמלח קודם הפסח אסור בשביל המחבת שמבשלין בה לחם שקורין שיילקו"ק או מטגנין בו שולו"ש בתוכה. גם פעמים שנשאר לאחר הטגון מעט שומן במחבת ומחזירין אותו שומן עם שאר השמן שהוא מטגן בפס'. וכן הדין בחביו' פעמי' שנותנין עיסה בשוליה לדבק הנסרים מותר הוא לשתות בפסח כיון שטעם חמץ נתבטל קודם הפסח. ובתוך הפסח אינו נותן טעם ביין שכבר הוקשה החמץ. אבל סמוך לפסח [תוך] שני חדשי' אם נתן עיסה בשוליה אסור לשתות בפסח מאותה חביות לפי שעדיין העיסה רכה וגם בתוך הפסח (נוהגת) [נותנת] טעם ביין. וכן בשר מליח ישן או גבנה או דגים מלוחין שלא נבדק המלח מחמץ וכן הסלים ישנים מותרים בפסח. וכן שפוד ישן מותר לצלות בו מהאי טעמא.
<h2>דף ל:</h2>
ואותן סכינין בין שיש בהן פגימות בין שאין בהן פגימות לא סגי בהשחזה וצריכין הגעלה לפי שהמשחזת שקורין מול"א אינה יכולה לשחוז הסכין אצל הקתא מפני עובי הקתא לפיכך צריך הגעלה עם השחזה.
והני מורטיי"ש שלנו צריכין הגעלה במקבת של ברזל.
<h2>דף לט:</h2>
שאלה אם מותר לתת בעיסה מלח בפסח ואמר דמותר. ותדע דהא אמרי' בותיקא אסרי ושרינן קמח ומים ומלח המתבשל בקדירה משום דאמבשל ליה אחמועי מחמעא אלמא בעיסה הנאפת בתנור אית לך לומר אין נותנין וכל שכן בעיסה.
<h2>דף מ.</h2>
גרעינה של חטים שנמצאת בתרנגולת בפסח אם בעוד שהיו רוחצין התרנגולת נמצא הגרעינה במים משליכה ומותר. ואם בתוך התרנגולת נמצאת בעוד שהיו מולחין אותה קולף המקום שנמצאת בו דקיימא לן מליח הרי הוא כרותח דצלי ושערו חכמים ז"ל דלעולם אין צלי בולע יותר מכדי קליפה כל זמן שאין לשם שומן שיהא מפעפע ואם כן קולף מקום החטה והתרנגולת מותרת. ואם נתבשלה התרנגולת ונמצא גרעינה של חטים בקדירה אסורה התרנגולת דקיימא לן חמץ בפסח במשהו אבל יכול למוכרה לעכו"ם כיון שאינו חמץ בעין ויכול להשהות' לאחר הפסח ולאוכלה מזה הטעם. שמעתי ששאור של עכו"ם ששלחוהו דורון לישראל ביום טוב אחרון של פסח בשהייה אחר הפסח מותר לערב בו עיסה דכי קניס רבי שמעון בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה ה"מ בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס.
דין חטה שנמצא בפסח או אחד מחמשת מיני דגן כגון חטה ושעורה שבולת שועל ושיפון אם בתרנגולת מצא או בקדירה הכל אסור מפני שהמרק מוליך טעם החטה בכל הקדירה והרי חמץ במשהו בזמן הפסח. וכן הדין בצלי הכל אסור במשהו לפי שטעם החט' בכל העוף כשהופך השפוד בשעת צליה וצריך להשהות המאכל עד לאחר הפסח [ואז] מותר לאכילה. אבל אם מצא חטה על בשר שנמלח נראה שאינו צריך רק הקליפה במקום חטה שהטעם אינו מפעפע. ואם נתן העוף אפילו במים רותחין הכל אסור אם מצא אחרי כן החטה שהרי נתחמצה כבר בשעה שנמלח הבשר.
ואם נמצאת חטה אחת בתרנגולת מלוחה אומר רבינו ברוך דסגי בקליפה.
ואסור לנשים לשים קמחא בתנור להתיבש ולעשו' תבשיל לבניהם הקטנים דדלמא לא בשיל שפיר. ואינה יכולה לעשות תבשיל לבנה אם לא מפרורי מצה או יחם המים קודם וישים בהם הקמח. או יעשה כולה מחלב בלא מים דאז הוי מי פירות ומי פירות אין מחמיצין.
<h2>דף מו.</h2>
הרוצה להפריש חלה בפסח בב' ימים טובים הראשונים או בב' האחרונים לא יקרא עליה שם בעודה עיסה כי לא יוכל לשרפה ולא לאפותה בי"ט לפי שאסורה באכילה והוי אפיה שלא לצורך ולא להשהות' עד החול שתחמיץ לכך תאפה תחלה ואחר כך יקרא לה שם כמשפט בשעת נגיעה אל המצה. וצריך שיוליך המצות והעוגה קטנה בתיבה כשיגיעו יחד ויקרא שם לעוגה ויניח שם העוגה בתיבה במקום מוצנע עד החול וישרפנה. אבל [אם] יקרא שם חוץ לתיבה שוב לא יוכל לטלטלה כדי להצניעה שהרי תנן [ביצה כ"ז ע"ב] חלה טמאה לא יזיזנה ממקומה. שוב פירש שמותר לטלטלה (בזרים) [אפילו לזרים] הואיל וראויה לכהן קטן או לכהן גדול שטבל כמו [תרומה] שמותר לטלטלה בזרים. וכמו (זה מותר לטלטלו) [לוף שמותר לטלטלו כיון שראוי] למי שיש לו עורבים.
<h2>דף מח:</h2>
דין שיעור חיוב חלה ה' רביעים קמח ועוד חייבין בחלה דהיינו ה' לוגין ציפוריות פירוש ועוד זה אין לו שיעור אלא דבעינן שיהיו שוחקות ולא מצומצמות והן שבעה לוגין מדבריות וביצה וחומש ביצה. דכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה עריסותיכם כדי עיסותיכם כדרך שאתם לוקטין בכל יום ויום דהיינו עומר לגלגולת וכתיב והעומר עשירית האיפה הוא. והאיפה מחזקת שלשה סאין והסאה ששה קבין נמצא האיפה שמנה עשר קבין והעשור של תשעה עשר קבין הוא קב ומחצה דהיינו ששה לוגין דקב ארבעה לוגין והשלשה קבין הנשארים הם שנים עשר לוגין מעשר הי' לוגין לוג נמצא שיש לו שבעה לוגין ומעשר הב' לוגין הוא ביצה וחומש ביצה לפי שלוג הוא ששה ביצים והם שנים עשר ביצים מן הי' ביצה אחת ומב' הביצים חומש ביצה נמצא שהעומר היה שבעה לוגין מדבריות וביצה וחומש ביצה והם שבעה לוגין מצומצמי' של ירושלים לפי שהששה לוגין מדבריות שבו חמשת לוגין ירושלמיות לפיכך נשלים אותה מאותה הביצה וחומש ביצה שהן ששה חומשים שבו לה' חומשין דהיינו ביצה נמצאת שהו' לוגין וביצה וחומש ביצה של מדבריות נכנסו בששה רביעים של ירושלמיות ואחר כך באו בני צפורי והגדילו על אותן של ירושלים שנכנסו השש' בחמש' של צפורי והיינו חמשת רביעים שהשער למדת צפורי.
עיסה כשהיה בה שיעור מ"ג ביצים וחומש ביצה חייב להפריש ממנה חלה. ויותר (משעורא) [משיעור זה] אינו יכול ללוש יחד בפסח פן תחמץ.
<h2>דף קא.</h2>
כתב רבינו סעדיה ז"ל וצריך שיאכל בלילי שבתות אחר קדוש ואפילו כזית ואם לאו לא יצא ידי קדוש.
<h2>דף קו.</h2>
מנהג ספרד לומר סברי מרנן לפני קדוש והבדלה וברכת ארוסין ונשואין וברכת המילה שעל היין. ויש לי סמך בשם רבות' מצרפת לפי מה ששנינו בסנהדרין היו מוציאי' אותו לסקלו והיו משקין אותו כוס של יין חי בקורט לבונה כדי שתטרף דעתו עליו. פירוש ולא ירגיש בענין הסקילה. על כן אמרינן סברי מרנן שיהיה בדעת רבותי שזה הכוס לחיי' ולא למות לברכה ולא לקללה ולא יהיה כאותו שנגמ' דינו. והם עונין לחיים לחיים יהיה ולא למות. ועוד שמעתי לפי מה שאמרו [ברכות מ"ג ע"א] בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי ועכשיו שבית הבליע' פנוי אומר היש בדעתכם לצאת מזאת הברכ' ולכוין דעתכם לצאת בה והם אומרים לחיים שלשון התלמוד הוא.
<h2>דף קו:</h2>
עוד השיב במה שאמר נטל ידיו לא יקדש שהטעם נראה כמזלזל בקדוש ונואש מלקדש דאילו היה בדעתו לקדש על היין לא היה לו ליטול שתי ידיו שהנוטל ידיו לפירות אפילו לחיים כגון יין אינו אלא מגסי הרוח אבל אחר שאמר דרב זמנין דחביב ליה חמרא מקדש אחמרא אין זה מזלזל בקדוש דדלמא דעתו היה לקדש על הפת לפי שהוא תאב לאכול יותר מלשתות ולפיכך מקדש בין אריפתא בין אחמרא. ועל כן נהגו הכל עכשיו ליטול ידיהם קודם קדוש ואין אדם נמנע בכך אלא בערבי פסחים. ואומר שהטעם בערב פסח מפני שאי אפשר לו בפת דבכוס ראשון אומר קדוש היום.
<h2>דף קט.</h2>
שיעור מקוה ופרוש אצבעים על אצבעים מהרמב"ן ז"ל. אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע. דתניא ורחץ את בשרו במים וכמה הן אמה על אמה ברום שלשה אמות שערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה. פירוש כיון שכלי שרומו שלשה אמות מחזיק ארבעים סאה לפי חשבון זה יצא לך שכלי של אצבעים על אצבעים מחזיק רביעית לוג. כיצד הרי שרומו של מקוה זה שהוא מחזיק ארבעים סאה הוא שלשה אמות שהם שמונה עשר טפחים נחלק גופו של כלי בעשרים חלקים וקח לך א' מעשרים יהיה החלק ה' חומשי אצבע שהרי יש שם שמונה עשר טפחים והטפח ארבע אצבעות ובכל אצבע ה' חומשין נמצא עשרים חומשין לטפח ונמצא שהחלק העשרים מן הטפח הוא חומש אצבע ומי"ח טפחים שמונה עשר חומשי אצבע למדנו שהחלק העשרים מרומו של כלי זה הוא שמונה עשר חומשין השליך מאלו הי"ח הרביע שהוא ארבע חומשין וחצי ישארו שלשה עשר חומשי אצבע וחצי חומש שהם אצבעיים וחצי אצבע וחומש נמצא שפחתנו רומו של כלי לאצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע עשה מן המים שהם ארבעים סאה עשרים חלקים יהיה החלק העשרים שני סאין הוצא מהן הרובע שהוא חצי סאה ישאר סאה וחצי שהן תשעה קבין כי סאה ו' קבין וחצי סאה שלשה קבין נמצא שכלי שרומו אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק ט' קבין מים שהן ל"ו לוגין שהקב ארבע לוגין. שטחו של מקוה הוא אמה על אמה שהן ו' טפחים על ו' טפחים שהן בתשבורת ששה ושלשים טפחים שהרי יש שם ו' רצועות על ו' טפחים והמים ל"ו לוגין כמו שביארנו. נמצא שהם ל"ו לוגין בל"ו טפחים לוג לטפח נמצא שכל טפח על טפח ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג מים ואם כן רביעית הטפח שהוא אצבעים על אצבעים מחזיק רביעית לוג.
<h2>דף קיא.</h2>
אמר רבי חנינא בשעה שהיא טובלת ויצאה ופגעה בכלב אם היתה חכמ' ויש בה יראת שמים לא תניח בעלה לשמש עמה באותה לילה. למה שלא יעמדו בניה מכוערין ופניהם דומין לכלב עד שתחזור ותטבול. אם חזרה ופגעה בחמור אין לה רשות לשמש עם בעלה שלא יעמדו בניה לבם טפש כחמור עד שתטבול שלישית. חזרה ופגעה בעם הארץ אסור לה לשמש עם בעלה באותה לילה עד שתחזור ותטבול לרביעית. חזרה ופגעה בסוס תעלה ותשמש. אלו הן שפניהם דומין לכלב המהלכים בשוק ואוכלין והרוק שלהן יורד על זקנם ולשונם נפסק מלדבר אם ראית איש שהוא כך במדה זו דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בכלב ושמשה. ואלו הן שפניהם דומין לחמור לבם טפש ואינן יכולין ללמוד תורה מכוערין בהליכתן והרבבין מתקבצין על פניהן אם ראית איש שהוא כך במדה זו דע שבשע' שטבלה אמו ויצאה ופגע' בחמור ושמשה. ואלו שמדברי' ואינן נאים בדבורן למדין תורה ומשכחין מהלכין בשוק והבריות משחקין מהן זאת שפגעה בעם הארץ, אם ראית אדם שהוא כך דע שבשעה שטבלה פגעה אמו בעם הארץ ושמשה. נקוט האי כללא בידך ליזהר הנשים שאם יארע להן אחד משלשתן תחזור לטבול שניה עד רביעית. אמר רבי חייא אשריו ואשרי יולדתו אשרי אביו ואמו. מי שפוגעת בסוס בניה עומדין נאים בדבורן שומעין ומבינים למדין תורה ואינן משכחין וממעטין בשינה ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות ודבריהם נשמעין אם ראית אדם שהוא כך דע שבשע' שטבלה אמו פגעה בסוס. אם ראית שהוא מהפך לשונו ומהפך ידיו לידיו דע שבשעה ששמש אביו נשקה והיה הרוק יוצ' מתוך פיו.
<h2>דף קיב:</h2>
אסור לשמש מטתו לפני כל חי. פירוש דוקא נעור אבל ישן מותר. וכל חי היינו כגון עבדיו ושפחתיו אבל בפני בהמה מותר. ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי.
האיש אינו רשאי לבעול את אשתו לא כנגד השמש ולא כנגד הירח ולא כנגד הכוכבים ולא כנגד הנר. כנגד השמש למה שמא תתעבר אשתו ויצא בנה ביד אחת ולא עוד אלא שהוא גורם לו שילביש לבן ואי זהו לבן זו הבהרת. כנגד הירח למה שמא תתעבר אשתו באותו הלילה וסוף בניה לוקין בבהק ולבסוף נהפך לצרעת. לפני הכוכבים למה שמא תתעבר ותלד ויעמדו בניה מגולגלים בלשונם ולא עוד אלא שהיא גורמת לו ללקות ברוח. כנגד הנר למה שמא תתעבר ויצאו ממנה בניה כעורים כפופים.
<h2>דף קיג:</h2>
וצריך לפרוש ליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה ואפילו אינה רואה אותה לילה אסורה לשמש כדאית' בערבי פסחים.
לרב עמרם ז"ל. היושבת על דם טוהר אסורה לשמש ואף על פי שאינה רואה דם כל עיקר מאי טעמא שכיון שהוחזק מעין משופע ובא חיישינן שמא תראה עמו במטה באותה לילה ונעשית נדה גמורה ועשו חכמים הרחקה יתרה לפרוש הימנ' אותה של ל"ג לזכר ושל ס"ו לנקבה.
<h2>דף קטו.</h2>
עוד כתב שהוא מקובל מה"ר יונה שאין מברך בנטילת ידים אלא בשחר ובשעת אכילה [אבל לא בנטילת] כל מי שטבולו במשקה וכן הדין דהיאך יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו ומספיק לו רחיצה במים או בנקיון עפר וצרורות. ועל כן הנוטל ידיו בנהר אינו מברך וצונו על טבילת ידים לא נצטוינו אלא לברך על נטילת ידים דיש בכלל מאתים מנה ויש בכלל הנטילה טבילה ומחמת צווי הנטילה הטביל ידיו.
<h2>דף קכא:</h2>
למה אין מברכין שהחיינו לברכת העומר כמו לשאר ברכות. ויש לומר לפי שמצות העומר אינה נעשית שלמה בזמן הזה שעיקר מצו' העומר בזמן שבית המקדש קיים היה להביא קרבן מן החדש כדמפרש בקרא ועכשו אין מקריבין ממנו קרבן ולפי שאין המצוה שלמה אין מברכין עליה שהחיינו דאין מברכין אלא כשהמצוה נעשית שלמה.
